מרבית האנשים, שאינם משפטנים, שמעו על המושג "תביעה ייצוגית" או “class action suit” ובד"כ מבינים אותו כ-וריאציה זו או אחרת של "תביעה של הרבה אנשים יחד". במובן מסוים זה די נכון.

התביעה הייצוגית היא מכשיר רב עצמה: יש לו את הפוטנציאל להשוות, גם אם בצורה מוגבלת ומתוחמת, בין הכוחות העצומים של חברות גדולות, עשירות וחזקות, לבין הכוח הנחות של אדם פרטי בד"כ צרכן או לקוח מסוג כלשהו של אותן חברות גדולות, אשר נפגע מהן באורח זה או אחר. התביעה הייצוגית עושה זאת באמצעות רתימת כוחם של כל אותם נפגעים פרטיים – שלרוב לא היו יכולים להתאחד, לתאם מהלכים ולשתף פעולה ביניהם (לא פעם מדובר בעשרות אלפי אנשים, ואף יותר) – לכדי מנגנון פשוט ויעיל של נציגות. כך, עשוי אדם פרטי אחד לשנות מהלכי שוק רחבים ולהשפיע על התנהגות של שחקנים רבים באותו שוק, באמצעות הגשת תביעה ייצוגית טובה. אגב כך, יש בכוחו לשפר את חייהם של רבבות (ואף יותר) אנשים פרטיים מלבדו.

משכך, מנקודת המבט של החברה הבינונית או הגדולה (שהיא, על פי רוב, הנתבעת בתביעות מהסוג הזה), פיתוח טכניקות להימנע מתביעות ייצוגיות כנגדן, ובמידת הצורך להתמודד עמן, הוא לא פחות מצורך אסטרטגי. ניהול נכון, מודע ומיודע להיקפי החשיפה של חברה פלונית לתביעות ייצוגיות העשוי להשפיע באופן ניכר על שורת הרווח התחתונה של אותה חברה.

בהקשר זה, חשיפתם של נושאי משרה בחברה היא משולשת:

(א) נושאי משרה יכולים להיות נתבעים בעצמם במסגרת תביעה ייצוגית (הדבר קרה לא פעם ולא מדובר בעניין תיאורטי), על בסיס דוקטרינת אחריות נושאי משרה.

(ב) נושאי משרה יכולים להיתבע ע"י בעלי מניות בחברה או גורמים אחרים שנפגעו מהתנהלות החברה (כמו נושים), על התרשלות בביצוע תפקידם שהובילה לחשיפה לתביעה ייצוגית.

(ג) מעמדם של נושאי משרה בחברה עלול להתערער או להיפגע כתוצאה ממצב בו החברה ספגה פגיעה שניתנת הייתה למניעה במקרה של תביעה ייצוגית.

כמובן שתביעות מעין אלו (א' ו-ב') נגד נושאי משרה נדרשות להתגבר על רף הוכחה לא פשוט שנקבע בפסיקת בתי המשפט, ברם אין להתעלם מהחשיפה הממשית, גם במישור המשפטי וגם במישור מסלול הקריירה, ש"משאית שועטת" כמו תביעה ייצוגית טובה יכולה להביא עמה.

בתביעה ייצוגית שנוהלה ע"י משרדנו כנגד מסעדת צפרה (ת"צ (ת"א) 17879-07-13 נטלי סווירי נ' צפרה בע"מ (פורסם בנבו, 29/1/17)) בגין הגשת מנות בשר חזיר בתואנת שווא, נתבעו יחד עם החברה גם 3 הדירקטורים שלה. בסופו של יום, כאשר אושרה התביעה כייצוגית, קבע בית המשפט המחוזי כי לא בוססה עילה מספקת כנגד שניים מהדירקטורים, ברם קיימת עילה מול אחד מהם, מאחר והוכח שהנושא היה בתחום אחריותו.

תשובה שטחית לשאלה שבוודאי מתעוררת כרגע והיא: "כיצד אני או אנחנו מתגוננים מזה?" קשורה להבנה של המכניזם הפרטני של הגשת תביעה ייצוגית. תביעה ייצוגית טובה נולדת מעילת תביעה אישית טובה שעוברת אינדוקציה, כלומר המקור של חלקן המכריע של התביעות הייצוגיות הוא בפגיעה אישית שפקדה את מאן דהוא, שעבר את כל השלבים הנדרשים על-מנת להפוך את הפגיעה שלו לטענה משפטית, לא פעם באמצעות, או אפילו ביוזמת, עו"ד שעיסוקו הוא תביעות ייצוגיות. אותו אדם מזהה כי פגיעתו שלו משותפת לקהל אנשים רחב ומכאן הדרך להגשת תביעה ייצוגית היא עניין של זמן ומימון (שבד"כ נמצא).

התהליך, אפוא, שחברה נדרשת לעבור על-מנת לצמצם ככל הניתן את חשיפתה לתביעות ייצוגיות, צריך לעבור בשתי תחנות:

התחנה הראשונה היא אלמנטרית – היכרות עם החוק והפסיקה בתחומים בהם קיים ממשק של החברה עם אנשים פרטיים, תחומים אלו יכולים להיות מאוד רחבים ואפילו עקיפים, ולכן מיפויים וחקירתם הם עבודות מהותיות ונפרדות מכל דבר אחר שהחברה עושה. סביר להניח ששלב זה צריך להתנהל בשיתוף בין גורמים מקצועיים עם ראייה מספיק רחבה לגבי פעילות החברה לבין גורמים משפטיים בעלי היכרות מספקת עם תחום התביעות הייצוגיות.

התחנה השנייה היא תחנה אקטיבית יותר, והיא מצריכה את העושים במלאכה לערוך בדיקות וחקירות באותם מפגשים או ממשקים בין החברה לבין אנשים פרטיים, מהן לקבל הבנה כיצד מותיר המפגש עם החברה את אותו אדם – האם הוא חש מסופק, או מרומה? מרוצה, או מתוסכל? אם המפגש עם החברה מעורר תחושות שליליות, עלול הדבר להפוך בידיהם של אנשים מסוים לזרע ראשוני של תביעה ייצוגית. בדיקת אותם מפגשים ותיקונם, לא זו בלבד שיסייעו בידי החברה להימנע מתביעות ייצוגיות, סביר שישפרו את פעילותה המסחרית.