היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הדירקטוריון, הינה שאלה מרכזית בהחלטות בית המשפט העוסקות בתביעות נגד דירקטורים ונושאי משרה. לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין שעוסק באופן מקיף בסוגיה, אשר נעשה בו נסיון להציב אמות מידה ברורות יותר לביקורת זו (ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ להלן "עניין בזק").
פסק הדין בעניין בזק עסק בביקורת שיפוטית על חלוקת דיבידנדים על ידי בזק, לנוכח הטענה של התובעים שהדיבידנדים חולקו על מנת לשרת את המימון שנלקח על ידי אלוביץ לצורך רכישת מניות בזק. השופט יצחק עמית שכתב את פסק דין הרוב (אליו הצטרפה השופט ענת ברון) ניתח את היקף הביקורת השיפוטית על החלטות דירקטוריון במשפט הישראלי בהסתמך על ההלכות במשפט האמריקאי.  
שופטי הרוב קובעים ולמעשה מכריזים כי כלל שיקול הדעת העסקי חל במשפט הישראלי. כלל שיקול הדעת העסקי קובע כי בית המשפט לא יתערב בהחלטה של הדירקטוריון ולא ימיר את שיקול דעתו בשיקול דעתו וזאת בהתמלא שלושה תנאים: האחד, ההחלטה התקבלה בהעדר ניגוד ענינים; השני- ההחלטה התקבלה בתום לב (סובייקטיבי) והשלישי ההחלטה היתה "מיודעת". קרי, לאחר עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלוונטיים (Informed Decision).
כלל זה יוצר חזקת תקינות, אשר מחילה את הנטל על התובע לסתור אותה. היה והתובע לא הוכיח את קיומו של אחד החריגים לעיל לא ידון בית המשפט בהחלטה והתביעה תיחסם. יצויין כי הכלל אינו חל כאשר מדובר במחדל ולא בהחלטה אקטיבית. כמו כן החזקה לא תחול כאשר מדובר בהחלטה בלתי רציונלית, הנעדרת כל בסיס עסקי כמו הענקת נכסים ללא תמורה לצד שלישי (דוקטרינת ה"בזבוז").  
בדין האמריקאי מקובל גם מבחן "ההגינות המלאה" (Entire Fairness). זהו כלל יציר הפסיקה בארה"ב, אשר מופעל במקרים בהם מדובר בהחלטות עסקיות שמתקבלות במצב של ניגוד עניינים, לרבות עסקאות שיש לבעל השליטה עניין אישי בהן. לפי כלל ההגינות המלאה העסקה תעמוד בתוקפה כאשר הנתבעים הצליחו להוכיח שני אספקטים לגביה: האחד –“הגינות פרוצדורלית”, היינו שהליך אישור העסקה היה הוגן (Fair Dealing) והשני “הגינות מהותית”- בגינה יש להראות שתנאיה המהותיים של העסקה היו הוגנים (Fair Price).
בעניין בזק שואלים השופטים אם יש לקלוט את כלל ההגינות המלאה למשפט הישראלי ומבחינים בין הדין בישראל בו קיימים מנגנונים לאישור עסקאות עם בעלי שליטה, לבין הדין האמריקאי שבו אין מנגנונים כאלה ו"בהעדרו של כלל ההגינות המלאה לא היו עסקאות אלה כפופות לכללים שנועדו לנטרל ניגוד עיניינים". בית המשפט אינו קובע מסמרות בעניין זה ומשאיר את השאלה בצריך עיון.
עם זאת, בעניין בזק מאמץ בית המשפט סטנדרט ביניים שמקובל במשפט האמריקאי הידוע בשם "בחינה מוגברת" (Enhanced Scrutiny). סטנדרט זה פותח בפסיקה של בתי משפט בארה"ב בשנות ה-80, כמענה למצבים בהם דירקטוריון החברה פעל לסיכול ניסיון השתלטות עוינת על החברה. במקרה כזה מתעורר חשש שהדירקטורים החוששים שבעל השליטה החדש יביא להחלפתם, יפעלו בניגוד עיניינים ושלא לטובת החברה, או בעלי המניות שלה והכל מתוך רצון לשמור על כסאותיהם.
סטנדרט הביניים שונה משיקול הדעת העסקי בשני אופנים: האחד, בעוד שלגבי שיקול הדעת העסקי הנטל מוטל על התובע,  הנטל הראשוני בסטנדרט הביניים מוטל על הדירקטורים להראות כי החלטתם היתה סבירה; והשני,  בכל הנוגע לסטנדרט הביניים בית המשפט בוחן את סבירותה של ההחלטה, בעוד בעוד שלגבי שיקול הדעת העסקי בית המשפט בשלב הזה מוגבל לפסול את ההחלטה רק אם היא נחשבת לחסרת כל הגיון כלכלי ("בזבוז").
מעניין לראות שהמחלקה הכלכלית שבבית המשפט המחוזי בתל אביב, אמצה את סטנדרט הביניים במספר פסק דין, עובר לפסק הדין בענין בזק (ראה ת"צ (כלכלית) 7477-10-11 גולדשטיין נ' פינרוס החזקות בע"מ, וגם תנ"ג (ת"א) 48081-11-11 רוזנפלד נגד בן דב וגם, ת.א. (כלכלית) 48851-02-12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל בע"מ). למעשה בית המשפט העליון הולך בעקבות המחלקה הכלכלית, ונותן לכלל גושפנקא. זהו מקרה קלאסי שבו הלכה נוצרת על ידי בית המשפט המתמחה בנושא אשר מוכיח את הצורך בבתי משפט מתמחים.