דוקטרינת "הבוזז הידוע":
על מנת למנוע סכסוכי ירושה שיובילו לפירוק מפעל חייו, המלך ליר מחליט לחלק את ממלכתו בין שלוש בנותיו מתוך אמונה, כי שלושתן יכבדו את רצונו לנהל במשותף את הממלכה המאוחדת (תרתי משמע). החלטתו של המלך המזדקן לוותר על שליטתו ולהעבירה במהלך בחייו, נתמכת בנימוקים אנושיים מובנים, אולם מנגד, התעלמותו הברורה מתוצאות פוטנציאליות אחרות צפויה לעלות לכולם ביוקר כידוע. המלך אינו עושה עבודת דיו-דיליג'נס נאותה, או לחלופין עושה אותה ומתעלם מממצאיה: שתיים מבנותיו נשואות לגברים אמביציוזים הלוטשים את עיניהם על הממלכה, כאשר כל אחד מהם מעוניין לקבל את הנתח הגדול ביותר האפשרי. ניהול הממלכה כמקשה אחת אינו משקף כלל את האינטרס הפרטי שלהם. גם חלוקת האדמות אינה מתבצעת על בסיס ענייני כלשהו. תחת זאת, וכמדד לקביעת גודל השטחים שיחולקו, כל בת נדרשת על ידי המלך הזקן לתאר את אהבתה כלפיו. שתי הבכורות מזדרזות לקבל על עצמן את המבחן המטופש הזה, ונותנות לו בדיוק את מה שהוא מבקש לשמוע. קורדיליה, הבת הצעירה, נמצאת בעמדת מיעוט. היא מנסה להניע את אביה משיטת התנהלות שכזו. היא נכשלת בכך. היא מסרבת להשמיע לאביה דברי חנופה מיותרים, ומגורשת מהממלכה. הסוף אינו מפתיע: דקותיים לאחר ששתי בנותיו הגדולות מקבלות את אשר חפצה נפשן, הן מפנות את גבן לאביהן, מגרשות אותו משטחי שליטתן ומשגרות את צבאותיהן להילחם בצבאו של האב. שיא המלחמה מתרחש בלילה סוער במיוחד, שבמהלכו הקרב גובה את מחיר חייה של קורדיליה ואת שפיותו של המלך, אשר מבין כי המבול מתרחש עוד במהלך חייו. המלך, מסתבר, לא השכיל להעביר את השליטה בממלכתו באופן אחראי לגורמים ראויים. שני פסקי דין נדירים ניתנים ברבעון השני של שנת 2017, האחד בדלוור והשני בישראל (פרשות Francis M. Ford וברדיצ'ב בהתאמה), העוסקים במכירת שליטה ל"בוזז ידוע" (הדוקטרינה הדלוורית) או לחילופין במכירה חובלת (כינוייה של הדוקטרינה בישראל) שבסופה לא נותר דבר מהחברה.
דוקטרינת "הבוזז הידוע" היא דוקטרינה עתיקה וידועה בבית המשפט הצ'נסרי בדלוור, אשר יושמה בישראל (ככל הנראה לראשונה) בפרשת קוסוי בשנות ה-80 ובפרשת ברדיצ'ב בשנת 2017. בדלוור, נולדו מכוחה של דוקטרינת "הבוזז הידוע" חובותיו של בעל שליטה כלפי המיעוט בעת מכירת שליטתו. אלו אינן חובות האמונים הקלאסיות. על פי חובות אלו, בעת מכירת השליטה בעל השליטה אינו רשאי לפעול באופן נטול אחריות (with impunity). בעל השליטה חב חובות זהירות שלא לרסק את החברה במסגרת המכירה על ידי מכירה לבוזז ידוע. חובת הזהירות בהקשרה של מכירה חובלת, מעלה את השאלה המעניינת, מתי יש לומר כי קיים חשש שעסקינן ב"בוזז ידוע", ואלו בדיקות מצופה מבעל שליטה מוכר לבצע ביחס לקונה? ההלכות הדלווריות קובעות כי אדם המעביר את שליטתו בחברה לצד שלישי אינו יכול לערוב לרוכש. עם זאת, כאשר הנסיבות מעוררות את חשדו של אדם זהיר באופן סביר, כי מדובר ברוכש רמאי (dishonest) או שאינו דובר אמת באופן מהותי, קמה חובתו של המוכר לבצע בדיקות שאדם סביר היה מבצע ולפעול באופן זהיר, כך שאחרים שעשויים להיות מושפעים מהעסקה, לא ייפגעו בגינה. זוהי הגדרה מסורבלת (גם באנגלית, אגב), אבל מדויקת non the less, ויחסית פשוטה ליישום.
בדלוור של שנת 2017 נטען כנגד בעלת שליטה אשר מכרה את השליטה, כי הפרה את חובות האמונים שלה כלפי בעלי מניות המיעוט. המורכבות שבפרשה נבעה מהעובדה שלמעשה, בעלת השליטה לא מכרה את שליטתה בחברה באופן ישיר. עסקת המכירה בוצעה ביחס למניותיה של בעלת השליטה עצמה, בהיותה חברה אף היא, ועל הדרך בשרשור, נמכרה גם השליטה בחברה-הבת. עובדה זו לא דיכאה את יצר הלוחמנות של בעלי מניות המיעוט בחברת-הבת, אשר טענו בתביעתם כי העסקה לא השכילה למנף את שווי האחזקות בחברה-הבת, והסתפקה רק במימוש הפיננסי של מניות החברה-האם. טענות אלו הן טענות מצוינות לוּ נטענו כנגד דירקטוריון החברה-הבת, שהרי טענה בדבר אפליה אסורה בין רווחי בעלת השליטה ובין הפסדי המיעוט בגין מכירת מניות חברה, הייתה עשויה בהחלט להצליח. אלא שלא דירקטוריון החברה-הבת הוא שנתבע כאן (למעט מספר דירקטורים שישבו בשני הדירקטוריונים), משום שהוא כלל לא היה מעורב בקבלת ההחלטות.
בפסק דין זה, בית המשפט הצ'נסרי נדרש לשוב ולהבהיר מספר עקרונות חשובים ביותר ביחס לחובות של בעל השליטה, שהן אחרי הכל, חובות מוגבלות: ראשית, לבעל השליטה זכות מלאה למכור את שליטתו, גם בתקופה שאינה "נוחה" למיעוט; שנית, בעל השליטה אינו נדרש לבחון חלופות טובות יותר ואופציות שונות, על מנת למנף ולהשיא את רווחיהם של בעלי מניות המיעוט. זוהי חובתו של דירקטוריון החברה, ובמתכונת הנוכחית הייחודית שבה נמכרו מניותיה של החברה-האם, דירקטוריון החברה-האם היה חייב להשיא רווחים לבעלי המניות של החברה-האם וכלפיהם בלבד, והוא לא נדרש להשיא רווחים לבעלי מניות החברה-הבת. גם הטענה למכירת שליטה ל"בוזז ידוע", נטענה על ידי המיעוט וגררה אחריה את אחד מהדיונים החשובים ביותר בדלוור לשנת 2017, ביחס לחובות בעל השליטה במכירת שליטתו. החשיבות נובעת, בין היתר, ממיעוט פסקי הדין אשר עוסקים בדוקטרינה זו, ובמורכבותה כמובן. הדיון בפסק הדין מעמיק בשאלת טיב החשדות של בעל השליטה ובעקבות כך, טיב הבדיקות שהוא נדרש לבצע, על מנת שלא למכור שליטה לבוזז ידוע.
לסיכום: דוקטרינת "הבוזז הידוע" מבססת עקרון ברור וחשוב. בעל שליטה שרוצה לצאת חייב באחריות האולטימטיבית לדאוג ליום שלמחרת, לדאוג לנקות שולחן בצורה מסודרת ולהבטיח כי זה שמגיע במקומו אינו זומם לעשוק את החברה ולהותיר את המיעוט ננטש ונגזל. המלך נדרש לברך את הבא ואת הנמצא ולהבטיח את שלומם של שלושת בנותיו, גם לאחר המבול.